המוסר שבאימפריאליזם: מדוע הוא נחוץ דווקא במאה ה-21
ב-2021, בתקופת ממשלת בנט-לפיד בראשותו של נפתלי בנט, התבטא שר החוץ הישראלי, יאיר לפיד, ואמר כי בכוונתו לשנות את אסטרטגיית יחסי החוץ של ישראל ממדיניות המבוססת על אינטרסים ועוצמה לכזו שתתבסס על ערכים והסכמות משותפות.
27 שנים קודם לכן, בספרו דיפלומטיה, הציג הנרי קיסינג'ר שתי דמויות מרכזיות כמודלים להתנהלות בזירה הבינלאומית.
הראשון, וודרו וילסון: אידיאליסט מושבע ששאף לבנות סדר עולמי חדש, שיאפשר הגדרה עצמית נאורה שתוביל בעתיד לכמעט הכפלה של מספר המדינות בעולם, תוך התבססות על פעולה אידיאליסטית.
בדומה ללפיד, וילסון התנגד לאימפריאליזם והאמין כי זכות ההגדרה שיעניק לעמים השונים תוביל לשקט ולדמוקרטיות משגשגות נטולות דיכויים.
הוא לא חשב שלקולוניאליסט המערבי יש מקום לשפר את חייהם של הילידים, אלא רק להיפרד מהם. חשיבה המבוססת על ההנחה שלכל עם, לא משנה על אילו עובדות הוא מוכר ככזה - מגיעה מדינה.
כך למשל, גם לאום המבוסס על שלילת קיומו של לאום אחר “יהנה” מהזכות, וגם לאום ברברי שנהנה מהביטחון שמספקת לו האימפריה יזכה בעצמאות.
ובדומה ללפיד, גם וילסון סבר שהוא למד מההיסטוריה. במקום לאחד ישות מדינית גדולה כמו גרמניה - מהלך שהוביל להיווצרות כוח המאיים על סביבתו ומאוים בעצמו, הוא ביקש להקים אוטונומיות קטנות שיחיו בשקט ובשלווה… עד המלחמה הבאה.
ומהצד השני, זה הריאליסטי, הציג קיסינג'ר כדוגמה את תאודור רוזוולט.
בניגוד לווילסון, רוזוולט ראה בזירה הבינלאומית מערכת המנוהלת על ידי מאבקי כוח ואינטרסים. הוא לא שאף לעצב את המוסר של עמים אחרים, אלא לעצב את הזירה הבינלאומית בהתאם לאינטרסים האמריקניים, מתוך תפיסה שכוח הוא המפתח לצדק. הוא האמין כי כוח מייצר צדק וכי התערבות אמריקאית היא הכרח מוסרי וצודק.
בספרו מעבר לטוב ולרוע, הציג פרידריך ניטשה את הרעיון שלפיו מוסר החלש הוא שולי וחסר חשיבות. עם זאת, אם החזק לא ינהג במוסריות, הוא מסתכן ביצירת קואליציות רבות שיתאגדו נגדו מתוך אינטרס משותף.
כך, למשל, בזירה הבינלאומית של ימינו, סין, הפוגעת בזכויות אדם, מנצלת לרעה את מערכת הסחר הבינלאומית ומבצעת עבירות נוספות - עוררה נגדה את קואליציית המערב. לפחות כך קיווה טראמפ שיקרה…
אחת הדמויות שהכי מזכירות את נשיא ארצות הברית הנוכחי - היא וינסטון צ'רצ'יל.
בדומה לצ'רצ'יל, שלעולם לא ייעלם מערוץ ההיסטוריה, כך גם הסיקור התקשורתי של טראמפ מבטיח לראותו בכל רגע על המסכים בניו יורק.
אך מעבר לעניין שהוא מייצר, טראמפ, כמו צ'רצ'יל, הוא אדם ערכי והגיוני. הוא לא מאמין שהגדרה עצמית היא תכלית הכול, ושעמים מוגדרים יוכלו לחיות תחת שלטון דכאני. אלא סבור שלארצות הברית, כמו לכל מעצמה, יש זכות וצורך לשלוט ולארגן מחדש את ה”עמים” הסובלים מ”זכות ההגדרה העצמית” הפרוגרסיבית, ולגרום להם לוותר על שאיפותיהם הרעילות ולעיתים קרובות גם המלאכותיות.
כך, למשל, הוא מבין שהעם הפלסטיני מבוסס על עקרונות שלא יאפשרו לו הגדרה עצמית בטוחה. לא לישראל, ובוודאי שלא לעצמו. צ'רצ'יל הבין כי יציאה מוקדמת מהודו או נטישת מדינות קורסות יהיה מעשה לא מוסרי, הרבה מעבר להיותו צעד בלתי כלכלי לכל הצדדים.
שנה לאחר ועדת פיל, צ'רצ'יל, שהתבטא בחריפות בנוגע למנדט בארץ ישראל, אותו מנדט מסוג א’, שחולק כחלק מהחזון הווילסוניאני - אמר את הדברים הבאים:
"איני מודה למשל, כי נעשה עוול גדול לאינדיאנים של אמריקה, או לשחורים של אוסטרליה. איני מודה כי נעשה להם עוול בכך שגזע חזק יותר, ברמה גבוהה יותר, ובעל ניסיון רב יותר בעולם, אם נאמר זאת כך -הגיע ותפס את מקומם."
וכך, באותה הארץ, דונלד טראמפ מבין שההגדרה הפלסטינית היא טעות מסוכנת. ובשונה מלפיד, ובדומה לרוזוולט, הוא פועל כדי לייצר עוצמה שתוביל לצדק.
