הפיכה ציבורית: כיצד הדמוקרטיה הנלחמת מייצרת מנהיגים
אחת התיאוריות המרכזיות שמלווה את הפוליטיקה ביום הבחירות הוא ללא ספק פרדוקס "המועמדים הממוחזרים". הפרדוקס מכיל מצב שבו העם הבוחר יודע כי ישנו מועמד שמדבר באופן גלוי על שאיפותיו התרבותיות, האסטרטגיות והלאומיות של הבוחרים, אך הציבור גם יודע שברגע האמת המועמד לא יזכה לתמיכה מספקת. הסיבה לכך היא שהבוחר לא רואה את המועמד בכיסא ראש ממשלה. כיסא בעל הילה וחשיבות שונה בתכלית ממועמד, גדול ככל שיהיה. כך, הפרדוקס מוביל לשחזור של מועמדים לא מספקים ובהרבה מקרים גם לניצול ציבורי לטובת הנהגה חסרת תמריצים לאומיים.
אך גם לתיאוריה הזו קיים חלון הזדמנויות לשינוי. הרי היא מבוססת על כך שבסופו של דבר, כשהגענו אל הקלפי, נשלשל את הפתק למועמדים ״הרגילים״. אולם כאשר החברה עוברת מהפך קיצוני, כתוצאה מכישלון או הצלחה חריגה ומגיעה אל מצב "לא רגיל", נכנסות אל תוך מעגל הפרדוקס דמויות חדשות, כאלה שנכונות להניע את הציבור אל עבר אקטיביות ולמידת המצב הקיים.
בדומה למדינות אחרות בעולם, ”הפופוליזם” של מפלגות המיינסטרים בישראל לא צמח יש מאין. המפלגות הוותיקות, כמו בפולין ובהונגריה, לא הוחלפו, אלא עברו תהליך של פופוליזציה. במקביל, השיח הפרוגרסיבי שטף את אינטלקטואלי השמאל גם בזירה הפוליטית והחיה את ההגות השמרנית. זרמים חדשים התגבשו במחנה הימין, ומפלגות השלטון שהפכו פופוליסטיות כבר אינן במוקד העניין של הקהל השמרני האיכותי, שהולך וצובר תאוצה.
במדינה חסרת איומים ממשיים, במאמץ רב, ניתן לאמץ טענות כנגד עובדות כלכליות על אודות הסדר הליברלי וליצור רושם שישנה אלטרנטיבה למערכת הקפיטליסטית שעוצבה בידי שמרנים. אך במדינה שנתונה לאיום תמידי כמו ישראל, רגשות לאומנים הם תופעה ריאקטיבית טבעית, המצביעה על חברה בריאה. ולכן, מפלגות השמאל-מרכז שמציאות אלטרנטיבה שכזו הן לכל היותר תופעה זמנית.
המלחמה, כפי שהגדיר קלאוזביץ', היא המשך הפוליטיקה באמצעים אחרים. אך מדויק יותר יהיה לומר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. הפוליטיקה, כפי שציין אריסטו, היא תופעה טבעית לאדם, ולכן ויכוח פנימי על ניהול משאבים וביטחון הוא בלתי נמנע ומתבקש. מכאן שהמחלוקת האמיתית בישראל מתמקדת בשאלה כיצד לממש את מדיניות המלחמה בעת הצורך, ואיך לאזן בין שלושה משתנים המקיימים אינטראקציה מתמדת בחברה לוחמת.
הראשון: רגשות העם - נגזרת ישירה מתוצאות המלחמה.
השני: מצבה הריאלי של המדינה בלחימה - מה שהקצין נהג לכנות "הסתברות".
השלישי, והחשוב ביותר: הממשל - הגורם המגדיר את מטרות המלחמה.
הממשל יידרש לא רק לתמרן בין שלושת הגורמים הללו, אלא גם לאחד את העם סביב מטרות הלחימה ולשמר את הלכידות הלאומית לאורך העימות.
במהלך מלחמת חרבות ברזל בנימין נתניהו הצליח לדחות את הבחירות די זמן כדי להשכיח חלק מהתסכול הציבורי ולהחזיר את המשוואה למצב הידוע. מצב שבו נדמה כי הוא “עושה את המיטב” תחת סיטואציה גאופוליטית, פנימית וכלכלית מורכבת, ובכך הוא מחזיר אליו את קהל בוחריו, לפחות אלו שעוד דוגלים בחשיבה רציונלית. אך הפעם, בדומה למהפכות במדינות אחרות בעולם כפי שהוזכר, נראה כי הימין הישראלי עובר תהליך שינוי עמוק.
מסלולים מקצועיים המציעים אלטרנטיבה ל"אליטות" הופכים נפוצים יותר בכל רחבי העולם, גם בישראל. אנשי ספר שיוצאים מאזור הנוחות כדי להילחם על הסדר החברתי הבריא יוצאים אל איימת הפוליטיקה, וציבור בוחרים רחב מתעמק ברזי המצע הפוליטי של מועמדים ראויים.
ולכן, בבחירות הללו, שבהן אנו מחומשים בשיא הלאומיות ברוח הליברליות השמרנית, הכוח צריך לעבור, לראשונה בישראל, וכפי שקורה בעולם, אל מי שיודעים לנתב אותו לעתיד עצמאי וחכם. יהדות שתביא לציון הנהגה, ובכך תוציא לפועל את התורה האולטימטיבית.
בנוסף לתיאוריה המיחזור. אחד המונחים השגורים ביותר בפיהם של שומרי הסף של החברה הישראלית בשנים האחרונות הוא ללא ספק “הדמוקרטיה הנלחמת”. מושג זה משמש הצדקה מוסרית לחרדה העמוקה שמלווה רבים במחנה השמאל העולמי, ומעסיק סוציולוגים ופסיכולוגים פוליטיים כבר למעלה משבעים שנה. בישראל הפך המושג למדגם מייצג כמעט מושלם לתופעה בינלאומית רחבת היקף והשפעה.
עוד ב-1965, בתחילתו של הגל הפוסט-מודרני, כתב הפילוסוף הנאו-מרקסיסט הרברט מרקוזה את הדברים הבאים: “שחרור חברתי משמעו אי-סובלנות כלפי תנועות ריאקציוניות וסובלנות כלפי תנועות מהפכניות.” במילים אחרות, המאבק נגד מי שמסכן את הסדר הדמוקרטי מצדיק, ואף מחייב, שימוש באמצעים חריפים.
אני מוצא לנכון לסיים את המאמר דווקא עם מרקסיסט ואסכולת פרנקפורט משום שבלב תופעת “המלחמה על הדמוקרטיה” עומדת בראש ובראשונה תופעה חברתית-פסיכולוגית. אם תרצו, זהו המשך ישיר לאבולוציית התאוריה הביקורתית של האסכולה, איום ישיר על הסדר השמרני וגלגול נוסף של מאבקם האינסופי של מהפכנים ליצירת משמעות מהפכנית בתוך המסגרת החברתית הנאו-ליברלית שמשום מה מבחינתם כל הזמן מתקדמת לעבר הפשיזם.
בשנים האחרונות שוחחתי עם אנשים רבים מההפגנות הצהובות. חלקם אנשים אמיצים, פטריוטים שחרדים לעתיד המדינה שלשיטתם הם בניה המובחרים, ואחרים – פריווילגים, נפגעי תרבות ניאו-ליברלית אתאיסטית, שנרתמים למטרה נעלה המאחדת אותם לכדי קהילה לוחמת. עבורם, המאבק בשמרנים איננו רק מאבק אידיאולוגי, אלא אמצעי ליצירת זהות חדשה ולגיבוש מטריאליסטי של דור שאיבד את משמעותו.
וכמובן שאני מפריז. הניתוח הפסיכו-דטרמיניסטי הזה מעט גורף, אולי אפילו לא מדויק לחלוטין. אך הנקודה עומדת בעינה: לא בכדי מי שהביא לעולם את הביקורת על הסדר החברתי תוך ניסיון לשנותו באופן אקטיבי עוד במאה הקודמת משמש היום מודל עבור אלו שחשים שהמציאות שוב נשמטת מידיהם.
כי הדמוקרטיה הנלחמת היא השיטה הגרועה ביותר להגן על הדמוקרטיה.
היא משכנעת את שני הצדדים שהם פועלים למען הצדק, ויוצרת מעגל אינסופי של הסלמה. הפעולה האגרסיבית מצד שומרי הדמוקרטיה מעצימה את כוחות הנגד, שמתחילים לראות עצמם כמי שנלחמים על הישרדותם מול עריצות רעיונית. כך, המאבק אינו נותר רק במישור הרעיוני – אלא הופך למאבק חברתי רווי יצרים, מאבק שעלול להוביל למלחמת אזרחים.
אין זה אומר שהמאבק נגד מי שמאיים על הדמוקרטיה אינו מוצדק, אך הדרך הגרועה ביותר לנהל אותו היא מלחמה חסרת רסן.
הצד השמרני במאבק הזה דומה במובנים רבים לקבוצות ילידיות שנלחמו בקולוניאליזם – הוא בתפקידו, צריך רק לסרב. ובכך, הוא מוצא עצמו בעמדה נוחה יותר, מוסרית, טקטית ואסטרטגית. לעומתו, הצד השני נדרש להתמודד עם שאלות מוסריות, אסטרטגיות וטקטיות מורכבות.
ובדיוק כמו הקולוניאליסט הקלאסי, גם כאן ישנו מי שרואה בעצמו את “האדם הלבן”, המשכיל, הנאור, זה שמוטלת עליו החובה להוביל ולחנך את החברה. על מנת להצדיק אל מאבקו ולהשתיק את כל מי שיוצא נגדו, הוא ״מאפר את המראה״ ומעצב את השפה כרצונו, בעודו נלחם – או אולי נכון יותר לומר, מתאווה להילחם – למען חזרתו לעמדת הקברניט.
