חובה להתנגד לדמוקרטיה

במכתב שכתב ניקולו מקיאוולי לחברו פרנצ’סקו וטורי, הוא תיאר את עבודתו על ספרו הנסיך. כחלק מז’אנר נפוץ ומשגשג של ספרי אנליזות והמלצות לנסיך, בחר מקיאוולי לעשות את הדבר בדרכו. במקום להראות לנסיך את הדרך לגן עדן, הוא כתב: "אראה לו את הדרך לגיהינום, כך הוא ידע טוב יותר ממה להימנע". הדרך לגיהינום, כידוע, רצופה בכוונות טובות - וכך גם היה המניפסט של ניקולו. הספר הפך למגנום אופוס שייזכר לדורות, ונמכר בכל רחבי העולם. אך איפשהו בתהליך ההפצה ההמוני, נדמה כי הספר מעולם לא הגיע לבריסל.

מאז נפילת ברית המועצות, עשה האיחוד האירופי כל שביכולתו כדי לשלב את המדינות היוצאות בסדר הדמוקרטי-נאור של המערב. מדינות כמו פולין וצ'כיה הפכו לכלכלות חשובות ולמודלים קלאסיים של צמיחה מערבית ודמוקרטיות משגשגות.

דבר זה שימש עבור האירופאים בבריסל כהוכחה לתפיסה שעליה החל האיחוד להתבסס מאז שנות ה-80 - אז חדל להיות בראש ובראשונה איחוד כלכלי. הליברליזם של האיחוד אם כן - הוא אם כל חטאת של הטוטליטריות שמאפיינת את המערב - זו שהובילה, בסופו של דבר, לברקזיט.

לכאורה, נקודת המבט המערבית מציירת את הליברליזם כמצב הטבע האידאלי. הדמוקרטיה, כמו כל רעיון "נאור", היא המצב שאליו אמור לשאוף כל אדם רציונלי. מכאן נגזר הליברליזם: אם הרוב אינו חושב בצורה נאורה - כלומר, מוסרית וצודקת לפי הערכים האוניברסליים שלנו - עליו לאבד את זכויותיו כרוב.

כך למשל, מילות הקודש "דמוקרטיה ליברלית" טומנות בחובן מצב של מלחמה מתמדת. הרי דמוקרטיה נלחמת היא שיאו של הליברליזם. הריבון הופך לבלתי נאור, ומכאן צריך להילחם בו. מה שבדמוקרטיה, מעצם טבעה, מוכרח לקרות בשלב כלשהו. הדמוקרטיה מתמרצת פופוליזם, ובונה את תעמולות הבחירות שלה על פילוג. היא מבקשת לשלוט בכלל האזרחים - מתוך רצונם של חלק מהאזרחים. הנבחר חייב לשרת את בוחריו - כלומר, חלק מהעם - אחרת לא יוכל לשרת אף אחד, כי פשוט לא ייבחר שוב. מכאן, קמפיין הבחירות של הפופוליסט - זה שפונה לייצג את רוב העם, ימותג כמנהיג אידיאלי ל"עם האמיתי". מנגד, הנאורים, החוששים מעריצות הרוב הפופוליסטי, יבקשו לבטל את כוחו של הרוב. הרוב, מצדו, יתאר אותם כ"דיפ סטייט" מסוכן. האסקלציה הזו, מתרחשת תמיד כאשר ידם של הנאורים על העליונה. מעצם היותם משכילים, הנאורים אוחזים ברוב עמדות הכוח. הבוחרים עצמם הם, במקרה הטוב, "בורים רציונליים", לא הוכשרו כמדעני פוליטיקה וממשל, ונדרשים לגבש עמדות בסוגיות מורכבות כאשר מרביתם מתקשה לנהל נכון את משק הבית. ובמקרה הרע - זה הנפוץ, הם מתייחסים למפלגה שלהם בדומה לאהדת קבוצת כדורגל.

וכאן אעצור. זה אמור להיות הרגע שבו הייתי משכנע אתכם שמונרכיה עדיפה על דמוקרטיה בכל יום. אבל לא - לפחות לא הפעם.

בסימולציה הקצרה הזאת ניסיתי להמחיש עד כמה המערכת הליברלית היא למעשה טוטליטרית - ועד כמה אנחנו שוכחים שאפשר בכלל לדמיין אלטרנטיבה.

כך פוסלת המערכת הליברלית מדינות כמו רוסיה, מדינות שמכילות מגוון משתנים שלא מאפשרים דמוקרטיה ליברלית. לא דרך "מכת הלם", כפי שניסה המערב לכפות בגסות תחת ילצין, ולא דרך תהליך הדרגתי, שיוביל למדינה ריקה ומתוסכלת. ההמון הרוסי, אם אפשר בכלל לדבר על "המון" כזה - שמרן וצייתן פי כמה מהגרמני או הצרפתי המודרני.

היציבות של השליט, ניטרול תכנים שנוגדים את זהות המדינה בתרבות הפופולרית, ושליטה בתקשורת - כל אלו אינם שליליים. לא בעבור צרפת או גרמניה, אולי, אבל בעבור הרוסים, בוודאי שכן.

הליברליזם הפרוגרסיבי, המבוסס על רעיון האמנה החברתית, אינו מסוגל לבחון את הרוסים כקולקטיב עם צרכים שונים. הוא רואה את כולם כאינדיבידואלים, שמתוקף היותם כאלה - אמורים גם להיות דמוקרטיים. הוא מסרב להכיר בזהות הרוסית כזהות ממשית שמשפיעה על קיומם, ומתעקש לפרק אותה ליחידים.

 המערכת הרוסית של ולדימיר פוטין משקפת - פחות או יותר, את הרצון הרוסי מאז ימי הכיבוש המונגולי. אך גם מודלים דמוקרטיים יותר, ופחות קיצוניים, הצליחו להראות ניצוצות במציאות המודרנית.

כך למשל, "הדמוקרטיה הלא-ליברלית" של ויקטור אורבן מציגה מדינה מסודרת, בה התמריצים של השוק החופשי, הרצון להשתלב בקדמה הטכנולוגית ושאר פירות המערב - כל אלו משניים ביחס לזהות הלאומית.

בדיוק מסיבה זו, מפלגות הימין הריבוניות באירופה נעשות פחות ופחות קפיטליסטיות. הן מבינות שהשוק החופשי נשלט - לא בהכרח מתוך כוונה רעה או אידיאולוגיה פרוגרסיבית, על ידי כוחות שמקדמים ערכים המנוגדים לשמרנות. אלו פשוט תמריצי השוק.

לכן, גם בעבור השמרנות, התערבות ממשלתית מסוימת, כפי שכתב רוג'ר סקרוטון - היא הכרח לשמירה על החירות הלאומית.

האמירות הללו, שמגיעות מאזורים שמרניים-מתונים, לעיתים על הגבול הליברלי, הן אלו שמתחילות להניע את הגל החדש של הימין העולמי. זהו ימין שמבין שהדמוניזציה שמפעילים הליברלים - אולי מגיעה אף היא מתוך "כוונות טובות", אך בפועל, היא ממשיכה לסלול את הדרך הבטוחה לגיהנום.