כיצד התבוללה השמרנות?
בעשור השני של המאה ה-21, בעיצומם של גלי ההגירה ליבשת הישנה, יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי והגמונית המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, תנועות הימין השמרניות, שהתמזגו במהלך המלחמה הקרה עם קבוצות ליברליות, החלו להרגיש זרות בתוך מחנה הימין.
מפלגות רבות, שאנשיהן דגלו בערכים שמרניים, מצאו את עצמן כחלק מתנועות המקַדמות ערכים ליברליים נחרצים, המקדשים את רציונל הנאור, בעוד שהערכים השמרניים האובייקטיביים נדחקו לשוליים.
הסיבה בגינה אותן מפלגות ימין "הקצינו" לכאורה, היא שהן לא היו מפלגות שמרניות מלכתחילה.
במהלך המלחמה הקרה, ברית מנהיגי העולם החופשי - הליברלים והשמרנים, שילבה כוחות נגד האויב האדום, אך המפלגות והתנועות הרעיוניות שלהם נותרו שלובות עד היום. כך למשל, איין ראנד, הליברטריאנית הגדולה, מתויגת בספריות פופולריות כהוגה שמרנית. מפלגות ימין, שהיו אמורות לשאת על כתפיהן את ערכי הדת והמוסר האובייקטיבי, נסחפו לכיוון הנאור והמתקדם של הליברלים.
השמרנים האירופים ראו כיצד הליברלים הנאורים משתלטים על מוקדי הכוח ומנווטים את הספינה לעבר עתיד משותף עם מפלגות השמאל המהפכניות. והסיבה לכך פשוטה.
בספרו הדמוקרטיה באמריקה הציג אלכסיס דה טוקוויל את הטענה כי מערכות הכוח בחברה דמוקרטית, ובמיוחד מערכת המשפט - אם אינן מנוהלות על ידי שמרנים, עלולות להוביל לדיקטטורה של החוק, כלומר שפיטה על בסיס הרציונל השיפוטי של שופטים, ללא התחשבות בחוקה וברצון העם.
עניין נוסף שמטריד את השמרנים ביחס לליברלים הוא המרחב הציבורי, שבו “הליברלים” מחקו את הזהות הדתית והפכו אותו לחזית פוליטית ליברלית.
על כך כתב דה טוקוויל כי כל מי ששוחח עמו בביקורו באמריקה אמר לו שהסיבה לכך שהחברה האמריקאית דתית כל כך, וכי האליטות האינטלקטואליות מורכבות מאנשי ספר בעלי זיקה לדת, היא ההפרדה הטוטאלית בין הדת למדינה. המרחב הציבורי נותר ניטרלי. לא נתון לשום כפייה. אך באירופה, כמו גם בארצות הברית ובמדינות המערב ברובן, המרחב הציבורי אימץ דת חדשה - דת הליברליות, אשר עצמה מבריחה רבים, בדיוק בשל היעדר הפרדתה מהמדינה.
כך למשל, רעיון האמנה החברתית עונה להגדרה המדויקת של דת, וניתן אף להקצין ולומר שהוא למעשה מקים מדינת הלכה.
כי הרי קבוצה של אינדיבידואלים רציונליים, אשר ויתרו על חלק מזכויותיהם ונתונים לכוח אלים במקרה של הפרת החוקים, וכל זאת מתוך אמונה בחוזה מדומיין - זוהי דת לכל דבר ועניין.
וכאן אצלנו, בישראל, אין ספק שמדינה ליברלית סותרת במהותה את המדינה היהודית.
מדינה המבוססת על חוק השבות, הקובע במפורש כי לא כל אינדיבידואל באשר הוא רשאי “לחתום על החוזה”, אלא רק מי ששייך לשרשרת הדורות של העם היהודי יכול, אין מדובר בשיבת ספציפית של משפחת כהן ובוזגלו, ולא בשיבתו של כל אינדיבידואל אחר, אלא בשיבת העם היהודי כולו, על כל האידאלים הנעלים שלו, אשר חייבים להיות בולטים במרחב הציבורי, ועם תקווה רבה - גם בשיח הציבורי.
אם כך, המאבק של האליטות, "שומרי הסף", כנגד הריבון, הוא אכן מוצדק מנקודת מבטם, שכן על פי ההיגיון הליברלי, בית המשפט ושומרי הסף הנאורים רשאים לשלול את חשיבות הריבון כל עוד הוא אינו חושב בצורה "נאורה" כמותם.
ולכן, על אף חשיבותו של שיח ציבורי המכיל דעות שונות, מול הדמוקרטיה הנלחמת של אנשי הליברליות הנעלה, יש להיאבק באופן זהה למאבק בכל מחלה. בדומה לשואת ההתבוללות השקטה בקרב היהודים החיים בדת הליברלית, יש להגביר מאמצים ולהילחם בעוצמה כנגד אלו המסכנים את קיומה היהודי של המדינה מבפנים.
רק אז נוכל להגיע למצב מאוזן, שבו ניתן יהיה לרומם את המרחב הציבורי ולתת מקום לדת בצורתה החופשית לכל אדם. רק אז נוכל להציג בראווה את גדולתו של המוסר היהודי לשאר אומות העולם, אשר יאיר את דרכן באופן ברור למאבקן בליברליזם – בדיוק כפי שיידרשו לעשות באסלאם.
