מה ישראל יכולה לעשות בקרן אפריקה
שנת 2024 סימנה נקודת מפנה קריטית באחד האזורים החמים ביותר בעולם. בעוד שסומליה נהנתה מחימוש מצרי מתמשך, הברית האתיופית-אמירתית עם סומלילנד הלכה והתחזקה. במקביל, המלחמה בסודאן המשיכה להסלים, וטלטלה את צפון-מזרח אפריקה, בעוד ג'יבוטי – הנמל האסטרטגי של המעצמות על אדמת היבשת השחורה - נאלצה לראות כיצד השכנה ממול מגיעה עד תל אביב.
מדינות רבות באזור נאבקו להמשיך להתמודד עם חובות העתק לסין, אשר עלולים להפוך את ההשקעות בבסיסים ימיים, מסילות רכבת ונמלים לחרב פיפיות עבור המערב. אתיופיה, שסובלת ממשבר חוב כבד, נדרשת לנווט בזהירות בין האינטרסים של בייג'ינג, אבו דאבי, קהיר ואנקרה כדי להבטיח את גישתה לים ללא תלות מופרזת בג'יבוטי.
בתוך כל זה, טורקיה חיזקה עוד יותר את אחיזתה האסטרטגית באזור, כשהיא ממנפת את קשריה עם סומליה ומציעה לה אלטרנטיבה כלכלית וביטחונית. אנקרה המשיכה לשתול יתדות עמוקים ביבשת השחורה, מציבה את עצמה כשחקן בלתי ניתן לערעור במאבק על נתיבי הסחר, השליטה האזורית והמאבק הכלכלי מול סין.
מאז תחילתה של מלחמת חרבות הברזל, נראה כי הציבור הישראלי החל להבין סוף סוף שהדרג המדיני אינו באמת מוביל אסטרטגיה ארוכת טווח, אלא מתנהל בתוך לולאת מיקרו-טקטיקות – מדיניות של ״ניהול סכסוך״ על ידי סבבים ביטחוניים בלתי נגמרים ופסיביות אזורית חסרת פשרות.
אבל היום, נשבור את התבנית. ננסה לרגע לצאת מהחשיבה הבדלנית וההססנית שמאפיינת את המדיניות הישראלית הנוכחית, ולדמיין עתיד אקטיבי, שאפתני ואסטרטגי ללא פופוליזם תקשורתי.
במאמר זה ארצה לבחון מהן הפעולות הפוטנציאליות של ישראל בקרן אפריקה.
איך יכולה ישראל להפסיק להיות שחקן פסיבי, ולהתחיל לעצב את סביבתה כך שתשרת את האינטרסים הלאומיים של אלו שתואמים את שלה.
קרן אפריקה היא אחת הזירות הגיאופוליטיות הנפיצות ביותר בעולם. היא ממוקמת בין הים האדום למערב האוקיינוס ההודי, ומכילה מדינות בעלות משטרים רעועים, מלחמות אזרחים מתמשכות, מאבקי כוח בין מעצמות מקומיות, וחיכוכים על שליטה במשאבי טבע ונתיבי סחר.
המקום נתון להשפעה חיצונית מהגדולות ביבשת. בין אם מדובר במעצמות אזוריות כמו מצרים, אתיופיה וסעודיה, או בכוחות גלובליים כמו סין, ארה”ב וטורקיה. ישראל, מצדה, כמעט ואינה שחקן משמעותי, אך ניתוח מעמיק של האזור מעלה שפע של הזדמנויות אסטרטגיות עבורה.
כדי להבין את הפוטנציאל הישראלי, נתחיל בפירוט על הגורמים המרכזיים באזור.
1. מצרים נגד אתיופיה - הסכסוך על הנילוס וסכר הרנסאנס
נהר הנילוס הוא הלב הפועם של מצרים. המדינה רואה כל שינוי בזרימתו כאיום קיומי. כ-97% ממי השתייה של מצרים מגיעים מהנילוס, ולכן כל פגיעה בזרם המים עלולה להוביל לאסון כלכלי וחברתי.
הבעיה? השליטה על מקורות המים אינה בידיה של מצרים. הנהר מתחיל באתיופיה, אוגנדה, קניה, טנזניה, רואנדה, בורונדי, והרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, ורק לאחר מכן זורם לסודאן ולמצרים.
בשנת 2011, אתיופיה החלה בבניית סכר הרנסאנס הגדול, פרויקט שאמור להפוך אותה למעצמת אנרגיה באזור ולהעניק לה שליטה מסוימת על זרימת המים לנילוס. הסכר יקנה לאתיופיה שליטה הידרולוגית מסוימת, כלומר את היכולת להאט או להאיץ את זרימת המים למצרים וסודאן. מצרים כמובן, רואה זאת כאיום ישיר.
מצרים ניסתה למנוע את הפרויקט באמצעות דיפלומטיה, אך כשזה לא עבד, היא עברה לאיומים צבאיים:
כעת, אפשרות שמצרים תנקוט בפעולה צבאית ישירה נגד הסכר נראית סבירה מאוד בעתיד הלא מאוד רחוק. קהיר מממנת קבוצות מורדים אתיופיות כדי לערער את שלטון אדיס אבבה, תומכת נלהבות במלחמה הפנימית של סומליה, ומלבה עוד ועוד קבוצות אתניות אתיופיות כדי להשיג מנוף לחץ נוסף.
בדומה למדינות רבות ביבשת, אתיופיה מתאפיינת בריבוי אתני רחב. המדינה מהווה בית לקבוצות אתניות שונות, כגון האורו, האמהרים, הטיגריים, הסומליים ואחרים. בשנת 1991, עלתה לשלטון קואליציית "החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית האתיופית", שבמהותה הייתה מסווה לדמוקרטיה אך בפועל פעלה כמשטר אוליגרכי מנותב, שבו הכוח התרכז בעיקר בקרב קבוצות מיעוט, בעיקר הטיגריים, אף על פי שהם מהווים אחוז קטן יחיסת מהאוכלוסייה.
האוכלוסייה האתיופית מחולקת למספר קבוצות עיקריות: האורו, המהווים כ-35%, האמהרים כ-27%, בעוד שהטיגריים, אף שהינם כ-6-7%, שלטו במערכת השלטונית. בנוסף, קיימות קבוצות נוספות כמו הסומליים שעליהם עוד אדבר בהמשך.
יחד עם זאת, אתיופיה נחשבת לאחת הכלכלות הצומחות באפריקה, עם שיעורי צמיחה שנתיים שהגיעו עד ל-10-11% בשנים מסוימות. המשטר השקיע בפרויקטים ענקיים בתשתיות, אך ההצלחה הכלכלית הזו באה לעיתים על חשבון הפערים החברתיים והכלכליים, כאשר המשאבים נותרו מרוכזים בידי הממשל המרכזי.
בעוד מצרים העוינת מסתמכת על כסף אמריקאי גדול, סין השקיעה בשנים האחרונות מעל ל-200 מיליארד דולר בפרויקטים תשתיתיים באתיופיה. השקעות בנפט, תחבורה, תקשורת וחקלאות. היא הקימה מאות משרדים, נציגויות ושגרירויות ברחבי היבשת, כחלק מיוזמת החגורה והדרך.
בדומה לשאר היבשת, גם באתיופיה פירמידת הגילאים בה היא מאוד צעירה.
אחד הפרויקטים הסינים הללו הוא סכר הרנסנס. או שנכון יותר יהיה לומר - פרויקט בעזרה סינית.
הערכות שונות מצביעות על כך שחובות הסיניים עשויים להוות בין 30% ל-40% מסך החוב הציבורי של המדינה. למרות הצמיחה הכלכלית המרשימה של אתיופיה, ששיעורי הצמיחה שלה הגיעו לעיתים לעד -11% בשנים מסוימות, החובות הללו מעוררות חששות כי אם לא ינוהלו בצורה מספיק טובה, הן עלולות להוביל למצב שדומה במידה מסוימת למקרה סרילנקה. השקעה כלכלית באתיופיה יכולה להגביל את הסיכון לפשיטת רגל להגביל השתלטות על נכסים. במיקום אסטרטגי, כלכלי וגיאוגרפי כל כך טוב, אתיופיה הופכת לכר פורה נוסף להשקעה סינית שמטילה אימה על המערב.
גם הסכסוך בין הצפון לדרום בסודאן מהווה חלק מהמאבק המתמשך בתוך המדינה. מלחמות אזרחים שהתרחשו בין השנים 1983 ל-2005 יצרו פצעים עמוקים, שהובילו להסכמים שהביאו להכרזת עצמאות דרום סודאן ב-2011 - אך חלק מהסכסוך נשאר גם בתוך גבולות אתיופיה שגובלת איתה בחלקה הדרומי.
למרות שהממשל המרכזי הצליח להביא לצמיחה כלכלית מרשימה, קבוצות אתניות רבות, ובפרט האורו, מרגישות מופלות - הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית. תחושת האפליה מובילה למחאות ולהתנגדות בתוך החברה האתיופית, המאתגרת את השלטון המרכזי.
אדיס אבבה, בירת המדינה, מהווה מוקד של כוח פוליטי-כלכלי ומתנדבת להדגים לנו את המצב האתיופי באופן מצוין.
בבירה מתרכזים משאבים ומוסדות השלטון, אם תרצו - בג"ץ של הטיגריים. הבירה מייצגת את האליטה השלטת, ומסביבה חיים בעיקר קבוצת הרוב - האורומוים. היא משמשת זירה למתחים חברתיים, מחאות והפגנות של קבוצות שונות שדורשות ייצוג הוגן והפצת כוח שוויוני יותר.
מאמצע העשור השני של המאה ה-21, אתיופיה נכנסה לתקופה של חוסר יציבות פוליטית, שהובילה בסופו של דבר לנפילת החזית העממית הדמוקרטית המהפכנית של אתיופיה שעלתה לשלטון ב-91. התהליך החל להתפוצץ בשנת 2015, עם פרוץ מחאות רחבות היקף מצד בני האורומו והאמהרה - הקבוצות האתניות הגדולות במדינה שהתנגדו לתוכנית להרחבת הבירה אדיס אבבה לשטחי האורומו שחובקים את הבירה. המחאות התרחבו במהירות למחאה נגד השחיתות והדיכוי הפוליטי, ובעד רפורמות דמוקרטיות וכלכליות. התגובה של כוחות הביטחון הייתה אלימה, והדבר רק החריף את ההתנגדות הציבורית והוביל להתקוממות כללית נגד המשטר.
במקביל למחאות, החלה התפוררות בתוך הקואליציה עצמה. מפלגות האורומו והאמהרה, שבעבר היו חלק מהקואליציה, החלו להתרחק ולדרוש שינוי מהותי במדיניות השלטון. הלחץ הציבורי והפוליטי הגיע לשיאו בפברואר 2018, כאשר ראש הממשלה התפטר – צעד נדיר ותקדימי בהיסטוריה האתיופית. במכתבו כתב הפטריוט, כי הוא עושה צעד תקדימי זה על מנת לאחד את העם האתיופי, אך היום רבים סבורים שמדובר היה בפיטורים קרובים ומכוערים או בהתאבדות לאומנית ומכובדת. בעקבות התפטרותו, נבחר ד"ר אביי אחמד הנערץ לראשות הממשלה. הדוקטור, בן לקבוצה האתנית אורומו, החל להוביל שורה של רפורמות מקיפות: שחרר אסירים פוליטיים, פתיחות פוליטית כלפי כל הקבוצות, אחמד הנערץ הדיח גורמים בכירים מהמפלגה היוצאת ועיצב עצמו כברק אובמה של היבשת השחורה. בשנת 2019, הקים הדוקטור את "מפלגת השגוג" שאיחדה את רוב המפלגות האתניות תחת מפלגה אחת, תוך הדחת החזית העממית המהפכנית מהשלטון המרכזי. החזית ראתה בכך איום ישיר, ונסוגה חזרה למעוזם ההיסטוריי במחוז תיגראי, שבירתה היא מקלה. השגשוג החלה להתכונן לעימות מול המהפכנית. בשנת 2020, לאחר שממשלתו של הדוקטור ניתקה את הזרמת הכספים לתיגראי, התלקח הסכסוך הצבאי בינה לבין צבא אתיופיה, במה שנודע כמלחמה בצפון אתיופיה. לאחר חודשים של לחימה קשה, הממשלה הפדרלית הצליחה למוטט את שליטת החזית היוצאת, והשלימה בכך את המהפך הפוליטי שהחל חמש שנים קודם לכן.
כיום, מפלגת השגשוג של אביי אחמד ממשיכה לקדם קו פאן-אתיופי לאומי, השואף לצמצום הפוליטיקה האתנית ולחזק את שלטון המרכז, תוך דגש על מודרניזציה כלכלית וליברליזציה מסוימת. עם זאת, למרות הרפורמות והרטוריקה הדמוקרטית של אביי אחמד, ממשלתו רחוקה מלהיות דמוקרטיה ליברלית מלאה, והיא ממשיכה להפעיל דיכוי פוליטי וחוסר שוויון אתני במובנים רבים.
הקשר לישראל
חיזוק אתיופיה יגרום למצרים להתמקד בנילוס, ולא בישראל. אולי אפילו יהווה מנוף לחץ לפתיחה מסוימת של מעבר רפיח.
תמיכה ישראלית בפרויקטים חקלאיים וטכנולוגיים באתיופיה עשויה להפוך אותה לבת ברית קרובה יותר, ולהיות חלק מאופוזיציה מהצד השני של באב אל-מנדב.
2. סומלילנד מול סומליה - מלחמה על עצמאות לא מוכרת
לאחר שנגענו בסכר שמשמש כמניע המרכזי של האזור, אפשר להתחיל לכתרו.
מי היא סומלילנד לעזאזל?
סומלילנד היא מדינה בפועל, אך ללא הכרה בינלאומית. היא הכריזה על עצמאותה מסומליה ב-1991, לאחר מלחמת אזרחים עקובה מדם. ה״מדינה״ יושבת בצפון סומליה, שמחזיקה בקו החוף הארוך ביותר ביבשת. סומלילנד גם היא בעלת גישה חשובה לים, ונמל ברברה הופך אותה לאטרקטיבית עבור האתיופים שלא מחזיקים בגישה משל עצמם. בנוסף, ממשלה יציבה יחסית עומדת בראשה, עם מערכת פוליטית מגובשת. צבא עצמאי מתפקד, גבולות מוגדרים, ומוסדות מסודרים.
למה סומליה מסרבת להכיר בה?
ממשלת סומליה רואה בסומלילנד חלק בלתי נפרד משטחה. סומלילנד, שיושבת בחלקה המזרחי של הקרן ונמצאת במקום אסטרטגי חשוב, היא נכס דיפלומטי גדול. סומליה מסרבת להכיר בה גם מהיבטים תרבותיים כמובן, דבר שיכול לעלות הזדהות מהצד הסיני, ובוודאי שלא תוסיף העובדה שבשנת 2020 פתחה טאיוואן נציגות בישות העצמאית. היחסים של הישות החשובה עם טאיוואן קרובים במיוחד ונמצאים במגמת עליה מאז שנות קיומה. אם העולם יכיר בעצמאותה, זה עלול לעודד תנועות בדלניות נוספות בסומליה ובאפריקה בכלל.
המעורבות האזורית
איחוד האמירויות מעורבת במספר פרויקטים בסומלילנד, במיוחד בנמל ברברה, כחלק מאסטרטגיה להרחיב את השפעתה באזור. חברת DP World מדובאי חתמה על הסכם לפיתוח ולהפעלת נמל ברברה, במטרה לשפר את התשתיות ולהגדיל את קיבולת הנמל.
בנוסף, בינואר 2024 אתיופיה בשיתוף אמירתי הגיעה להסכם לבניית מסדרון תחבורה המחבר בין הבירה אדיס אבבה לנמל ברברה, במטרה להפחית את התלות בנמל ג'יבוטי, בו אתיופיה מייבאת קרוב ל90% מהשכורות מאז עצמאות אריתריאה ב-93. המהלך עורר התנגדות במוגדישו - בירת סומליה, הרואה בו איום על מעמדה באזור.
מוגדישו מקבלת תמיכה מטורקיה, מצרים וקטאר. טורקיה הקימה בסיס צבאי במוגדישו ומספקת סיוע כלכלי וצבאי לממשלה בסומליה. מנגד, סומלילנד, שהכריזה על עצמאותה מסומליה ב-1991 אך לא הוכרה בינלאומית, מקבלת תמיכה מאיחוד האמירויות, שהקימה בסיסים צבאיים בשטחה. התחרות בין איחוד האמירויות לטורקיה על ההשפעה בקרן אפריקה מתבטאת בתמיכה בצדדים השונים בסכסוך, כחלק מהרצון לשלוט באזור.
אך כחלק מהחזון הטורקי באזור, בימים אלו ממש ניצבת אתיופיה בפני צומת דרכים אסטרטגית שעשויה לעצב מחדש את מאזן הכוחות באזור
במסגרת יוזמה של אנקרה, סומליה שוקלת להעניק לאתיופיה גישה מסחרית לאחד מנמליה המרכזיים, כאשר גם נמל מוגדישו - הגדול והמשמעותי ביותר במדינה – נמצא על הפרק.
אם ההסכם יתממש, אתיופיה תרוויח מצמצום תלותה בג'יבוטי ובאריתריאה, שני שחקנים אזוריים שמשפיעים על מדיניות הסחר שלה מאז שאיבדה את הגישה לים עם עצמאות אריתריאה ב-1993. יצירת נתיב חלופי דרך נמלי סומליה תאפשר לאדיס אבבה חופש אסטרטגי רב יותר ותפחית את הלחץ הכלכלי הנובע מהמונופול של ג'יבוטי על סחרה הימי.
סומליה, מצידה, תרוויח לא רק מבחינה כלכלית אלא גם גיאופוליטית. הענקת גישה לאתיופיה תחזק את מעמדה האזורי ותאפשר לה למנף את ההסכם כדי לערער את ההכרה בסומלילנד.
מעבר לכך, טורקיה רואה ביוזמה זו צעד נוסף בפריסת השפעתה בקרן אפריקה - הן דרך פיתוח תשתיות והן באמצעות ביסוס מעמדה כמתווכת מרכזית בין המעצמות האזוריות. מהלך זה משתלב במדיניות הרחבה של אנקרה להרחבת שליטתה הכלכלית והצבאית באזור, בין היתר באמצעות השקעות מסיביות בסומליה, כולל נמל מוגדישו והבסיס הצבאי הגדול ביותר של טורקיה מחוץ לשטחה, שנמצא גם הוא בבירה הסומלית.
עם זאת, ההסכם נתקל באתגרים משמעותיים: אי-היציבות בסומליה, איום הטרור מצד אל-שבאב, וההשקעה האדירה שתידרש בפיתוח תשתיות תחבורה מקשרות בין אתיופיה לנמלי סומליה. כמו כן, איחוד האמירויות וג'יבוטי צפויות לנסות לחבל ביוזמה בשל האינטרסים הכלכליים שלהן באזור.
בסופו של דבר, אם טורקיה תצליח לנווט את האינטרסים של הצדדים, עשוי להיווצר מצב חדש שבו אתיופיה וסומליה יוצאות נשכרות, ואילו ג'יבוטי ואריתריאה מאבדות המון מכוחן האסטרטגי.
3. מלחמת האזרחים בסודאן - כאוס שמתפשט
סודאן נמצאת בתוהו ובוהו מוחלט מאז אפריל 2023, אז מלחמת האזרחים השלישית פרצה במדינה.
הסכסוך בין הדרום לצפון בסודאן הוא אחד מהקונפליקטים הארוכים והמורכבים באזור, המבוססים על הבדלים תרבותיים, אתניים וכלכליים עמוקים, שבו אגע בפרק נפרד.
סודאן היא המדינה השלישית בגודלה באפריקה, הענייה ביותר בעולם וקרובה מאוד לים האדום. ככל שהכאוס נמשך, כך איראן מגבירה את השפעתה דרך הברחות נשק. קריסת המדינה עלולה לאיים על היציבות האזורית ולהוות איום אסטרטגי גם לישראל.
הקשר לישראל
ישראל מצידה, צריכה להבין כי השפעה איראנית גם מהצד השני של הים לא באה בחשבון. בלימת ההשפעה האיראנית באמצעות תמיכה בגורמים מתונים היא בהחלט תוכנית עבודה מצוינת. חיזוק הקשרים עם איחוד האמירויות, שמבקשים להשפיע על המתרחש בסודאן היא גם דרך להשפיע על האזור החשוב בסודאן.
4. ג’יבוטי - המדינה הקטנה עם ההשפעה הגדולה
ג’יבוטי ניצבת במקום מרכזי על מצרי באב אל-מנדב, אחד הנתיבים החשובים ביותר בעולם. מהווה מרכז בסיסים צבאיים זרים - ארה”ב, סין, צרפת ויפן מחזיקות שם כוחות. המדינה מקיימת קשרים עם איראן וקטאר, ועד כה שומרת על מאזן כוחות מעניין.
המדינה מארחת את הבסיס הצבאי האמריקאי היחיד באפריקה, שבו שוהים כוחות אמריקאים המעורבים במבצעים נגד טרור באפריקה ובתימן. גם לצרפת, איטליה, ויפן יש בסיסים צבאיים במדינה.
ומן העבר השני, סין הקימה בג'יבוטי את הבסיס הצבאי הראשון שלה מחוץ לסין עצמה, וזהו למעשה מוצב אסטרטגי שמשרת את שאיפותיה הגלובליות, במיוחד בשליטת סחר דרך באב אל-מנדב. בנוסף, ג'יבוטי חייבת סכומי כסף גדולים לסין כתוצאה מפרויקטים של תשתיות, דבר שמעניק לסין השפעה פוליטית וכלכלית משמעותית יותר במדינה.
קרן אפריקה היא לא רק זירה של כאוס, אלא גם של הזדמנויות. אם ישראל תדע לנצל את המצב לטובת פעילות בקרן היא בהחלט תוכל להתקדם.
עד כה, ישראל נקטה במדיניות פסיבית בזירה האפריקאית, בעיקר בשל מגבלות פוליטיות וצבאיות. אך אם ישראל תבחר לאמץ גישה אקטיבית, היא תוכל לעצב את סביבתה האזורית כך שתשרת את האינטרסים שלה.
להלן חמישה מהלכים אסטרטגיים שישראל יכולה לבצע בקרן אפריקה, עם תועלת מיידית ולטווח ארוך:
1. תמיכה בסומלילנד והפיכת ברברה לנמל אסטרטגי
כפי שהוסבר, סומלילנד היא מדינה דה-פקטו, אך אינה מוכרת. היא מחזיקה בנמל ברברה, שנמצא על הים האדום ומול תימן – נקודה אסטרטגית קריטית לשליטה ימית.
מה ישראל יכולה לעשות?
• לספק לסומלילנד תמיכה טכנולוגית וחקלאית - דרך חברות ישראליות שמתמחות בפתרונות מים, חקלאות מתקדמת וביטחון סייבר.
• לקדם הכרה דיפלומטית בינלאומית בסומלילנד - יחד עם מדינות אפריקאיות אחרות, כדי לערער את ההשפעה הסומלית-מצרית באזור. אולי אפילו כחלק מאינטרס אמריקאי-טאיוואני.
• להשתמש בנמל ברברה כנקודת לוגיסטיקה ואיסוף מודיעין על מפרץ עדן, מה שיאפשר לה לעקוב אחרי פעילות איראנית-חות’ית בים האדום.
התוצאה: חיזוק ההשפעה הישראלית בזירה הימית, חסימת גישה מצרית וסומלית לאזור, והפיכת ישראל לשחקן חשוב בים האדום עם אינטרסים אמירתים חופפים.
2. סיוע לאתיופיה כנגד מצרים - מודל ברית אסטרטגית
המאבק על סכר הרנסנס הפך אתיופיה למדינה עם צורך דחוף בבעלות ברית טכנולוגיות וצבאיות. מצרים מנסה לערער את יציבותה על ידי תמיכה במורדים ותוקפנות דיפלומטית.
מה ישראל יכולה לעשות?
• לספק לאתיופיה מערכות מודיעין מתקדמות - טכנולוגיות זיהוי תנועה, מעקב לווייני, וזיהוי איומים בגבולותיה.
• לחזק את הקשרים הכלכליים - להגדיל את היצוא הישראלי לאתיופיה, במיוחד בתחומי החקלאות והאנרגיה המתחדשת.
• לסייע בהגנה על סכר הרנסנס - מערכות הגנה אווירית ומודיעין טקטי שיסכלו כל ניסיון חבלה מצרי.
התוצאה: ישראל תשיג בת ברית חזקה מול מצרים, תעמיק את קשריה באפריקה, ותייצר מנוף לחץ מול קהיר.
3. יצירת נוכחות בג’יבוטי - גישה למצרי באב אל-מנדב
ג’יבוטי היא מדינה קטנה אך קריטית, כי היא שולטת ישירות על מצרי באב אל-מנדב - אחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם. כיום, לסין, ארה”ב, צרפת ויפן יש בסיסים צבאיים בג’יבוטי, אבל לישראל אין שום נוכחות שם.
מה ישראל יכולה לעשות?
• לפתוח משרד מסחרי בג’יבוטי - באופן לא רשמי, דרך קשרים כלכליים עם איחוד האמירויות וערב הסעודית.
• לשלב חברות ישראליות בפרויקטים של תשתיות בג’יבוטי כדי ליצור השפעה עקיפה.
• הפעלת יחסים עם גורמים ביטחוניים בג’יבוטי - כדי לפקח על פעילות איראנית-חות’ית בים האדום.
התוצאה: שיפור היכולת הישראלית לשלוט בנתיבי הסחר, והצבת רגל אסטרטגית במקום רגיש.
4. חיזוק מעורבות בקניה ואולי גם אוגנדה - הפיכתן לבנות ברית קרובות
אוגנדה וקניה הן מדינות יציבות יחסית במזרח אפריקה, והן צופות בדאגה על התחזקות מצרים וסומליה. קניה פרסה כוחות כדי להילחם בארגון הטרור א-שבאב שמאיים גם עליה. גם הן גם מעוניינות מאוד בנתיבי הים של סמולילנד ואתיופיה.
מה ישראל יכולה לעשות?
• להרחיב את שיתוף הפעולה הצבאי - מכירת נשק, אימון כוחות מיוחדים, וחיזוק הביטחון הימי בעיקר של קניה.
• סיוע בפרויקטים של תשתיות וחקלאות - ישראל מצטיינת בטכנולוגיות מים וחקלאות מדברית.
• לבנות מערכת מודיעינית אזורית משותפת - קניה, אתיופיה וישראל יכולות לשתף פעולה נגד ארגוני טרור ומינון של תמיכה איראנית.
התוצאה: ישראל תשיג בריתות חזקות באפריקה, תגביר את השפעתה, ותחזק את הציר נגד מצרים וסומליה.
5. נוכחות עקיפה בשוק התקשורת והסייבר האפריקאי
כיום, הסייבר והתקשורת הם כלים קריטיים למאבק גיאופוליטי. סין כבר שולטת על רשתות התקשורת ברוב אפריקה, ואילו ישראל כמעט ולא פעילה בתחום הזה.
מה ישראל יכולה לעשות?
• לספק תשתיות תקשורת וסייבר חזקות למדינות באפריקה - באמצעות חברות פרטיות כמו סייברביט ורפאל.
• בניית תשתיות אבטחת מידע עבור צבאות וממשלות אפריקאיות - יעניק לה שליטה עקיפה על נתונים רגישים.
• אינטרס אמריקאי ישיר: תחרות על ההשפעה הסינית בתקשורת אפריקה וכך למנוע מצב שבו המידע האזורי עובר ישירות לבייג’ינג. עוד נקודת שליטה באחד האזורים החשובים ביותר לסין.
התוצאה: שליטה עקיפה על מערכות מידע קריטיות באפריקה, חיזוק אינטרסים מערביים שכוללים גם קבוצות טרור, וחיזוק ביטחון ישראל מול פשיעה דיגיטלית.
לסיכום – מתי ישראל תעז?
בעוד מצרים, טורקיה, סין ואיראן משקיעות משאבים משמעותיים בקרן אפריקה, ישראל נמנעת מלהתערב באופן עמוק.
אבל למה?
ישראל מחזיקה ביכולות מודיעיניות, טכנולוגיות וביטחוניות שיכולות להפוך אותה לשחקן חזק באזור. היא יכולה לערער את מצרים ולייצר ברית חשובה עם אתיופיה. לנטרל את ההשפעה האיראנית בסודאן וג’יבוטי, להראות לשאר העולם המוסלמי שמחזיק באינטרס משותף עם ישראל שהוא יכול להיעזר בציונים - לדוגמא בעירק ובתימן. ישראל יכולה לשלוט באופן עקיף במערכות תקשורת וסייבר במקומות בהם ״הניאו קולוניאליזם״ הסיני עדיין לא חזק מספיק.
המאמר שזה עתה קראתם לא היה סימולציה אוטופית של מעצמה אזורית אחרת, אלה ניתח את מצב האזור בצורה ריאלית, ושאף לבנות מערך פעולות שיכולות לעזור לטווח הארוך. זהו אמנם לא הסכם נורמליזציה מפוצץ עם סעודיה, שרק יגדל עוד מדינה גרעינית, אלו לא דברים שקל לתמחר להמון בתמורה למנדטים וכבוד, אבל אלו הדברים המרכזיים שיהפכו את השכונה הקשה בה נמצאת המדינה הישראלית לכזו שתהיה נוחה יותר להתפתחותה של מעצמה אזורית.
