מהברקזיט לרפורמה המשפטית - מאבקם של האליטות נגד הריבון
בתחילתן של הפגנות הפאר של לוחמי הדמוקרטיה, שיר אחד הדהד בראשי.
הכתיבה אמנם לא הצטיינה, וגם הלחן הרגיש מעט מלכותי - משהו כמו אינפלציית אשכנזים פריבילגים ביציע המזרחי בטדי, אבל בכל זאת, המסר נותר בעודו.
המוחים צעקו: "יריב לוין – פה זה לא פולין."
מסר מורכב ביותר ביחס לצעקות שאפיינו את הלוחמים הגיבורים, אך כזה שעדיין שומר על רמת הניתוק העובדתי.
כדי להמחיש את גודל המציאה בשיר הלכאורה תמים הזה, אצא למסע קצר בהיסטוריה המפוארת של האיחוד האירופי. מסע שיתיימר להבהיר לכם, קוראים נכבדים, מדוע המדינה הישראלית היא למעשה עוד זירה במשחק הגדול של האיחוד האירופי ואויבי המערב שמבית.
את המסע אתחיל, איך לא, בממלכה הבריטית.
בראשון בפברואר, בשעה אחת בלילה שעון ישראל, יצאה בריטניה רשמית מאיחוד מדינות אירופה.
בארץ, כמו בלא מעט מקומות בהם התקשורת נשלטת בידי גורמים מסוימים, הוצג האירוע כתגובה תקיפה לבעיית ההגירה, שהחלה להאיץ באיחוד בעקבות מהלכיה הקיצוניים של מרקל חמש שנים קודם לכן.
אך את הבריטי הממוצע, הגלוסטרי הממוצע, עניין ההגירה כלל לא היה בראש סדר העדיפויות.
כדי להבין את הדחף הבריטי לשמור על זהותם ולצאת מהאיחוד הדיקטטורי, אין צורך להפריז בתיאוריות משמעות שמרניות או בניתוחים סוציולוגים מעמיקים. די להביט בעובדות האובייקטיביות, ולהבין מהי שורש הבעיה.
אחד הקשיים ששברו את גב הגמל הבריטי היה קש שהכביד מאוד על לא מעט מדינות באיחוד. בעשור הראשון של המאה, האיחוד החליט לחזק עמדות ולהעצים סמכויות בעולם הגלובלי שלו. החיזוק תוכנן להתבצע באמצעות “חוקה לאיחוד”.
חוק ליסבון הוא אמנה שנחתמה בשנת 2007 ונכנסה לתוקף ב-2009. האמנה מהווה את אחת הרפורמות המשמעותיות ביותר במבנה האיחוד. מטרתה הרשמית הייתה להפוך אותו ליעיל ודמוקרטי יותר, אך בפועל היא חיזקה את המוסדות המרכזיים בבריסל והגבירה את השפעתם על המדינות החברות.
השינויים המרכזיים שהכניסה האמנה:
- הרחבת סמכויות האיחוד האירופי בתחומים כמו משפט, ביטחון, מדיניות חוץ והגירה.
- שינוי שיטת קבלת ההחלטות כך שמדינות גדולות קיבלו יותר כוח על חשבון מדינות קטנות, מה שחיזק את גרמניה וצרפת, נושאות את הדגל הגלובליסטי.
- יצירת מנגנון יציאה מהאיחוד (סעיף 50), אשר לראשונה קבע מסלול רשמי לפרישה של מדינה חברה.
מעבר להשפעתו המעשית, חוק ליסבון עורר מחלוקת רבה בשל האופן שבו התקבל - תהליך שהדגיש את הפער בין הנהגות האיחוד לבין הציבור.
במקור, השינויים שנכללו בחוק היו חלק מתוכנית רחבה יותר לחוקה אירופית חדשה, שנועדה לאחד את כל אמנות האיחוד למסמך אחד ולחזק את הסמכויות העל-לאומיות. אלא שכאשר ההצעה הובאה למשאלי עם בצרפת ובהולנד בשנת 2005, היא נדחתה ברוב מוחץ. הציבור האירופי הבהיר שהוא אינו מוכן לוותר על זהות מדינתית ריבונית כפי שתכננו מנהיגי האיחוד.
במקום לזנוח את היוזמה, המנהיגים בבריסל מצאו דרך לעקוף את ההתנגדות: הם שינו את שם המסמך מ"חוקה אירופית" ל"חוק ליסבון", ביצעו מספר התאמות קוסמטיות, והחליטו להימנע מהצגת החוק מחדש למשאלי עם ברוב המדינות, תוך שימוש בפרלמנטים הלאומיים לאישורו.
אירלנד הייתה המדינה היחידה שבה נערך משאל עם על חוק ליסבון, ובשנת 2008 האזרחים הצביעו נגדו. לפי חוקי האיחוד, תוצאה זו הייתה אמורה למנוע את המשך אשרור האמנה. אולם, תחת לחץ כבד מצד מוסדות האיחוד, ממשלת אירלנד קיימה משאל עם חוזר ב-2009, שבו החוק אושר לבסוף. ספק אם התוצאה הייתה משתנה ללא הלחץ של המשבר הכלכלי של 2008, שהגביר את תלותה של אירלנד באיחוד.
האופן שבו התקבל חוק ליסבון חיזק את תחושת הניכור כלפי האיחוד האירופי במדינות רבות, אך במיוחד בבריטניה. עבור רבים, עצם העובדה שהאיחוד כפה בפועל חוקה חדשה ללא הסכמה עממית נתפסה כהוכחה לכך שהוא פועל בצורה לא דמוקרטית ושמדינות מאבדות את ריבונותן לטובת מוסדות על-לאומיים שאינם מייצגים אותן באמת.
התחושות השתלבו עם מגמות עמוקות יותר של ספקנות כלפי האיחוד בבריטניה, ושיחקו תפקיד מרכזי בהחלטת הציבור הבריטי לתמוך ביציאה במשאל העם של 2016.
בעוד שבריטניה, מדינה בעלת עוצמה כלכלית ודיפלומטית, יכלה להרשות לעצמה לפרוש, מדינות קטנות יותר שתלויות בתמריצים הכלכליים של האיחוד לא יכלו לפעול בצורה עצמאית כמוה.
אז במקום לנסות לתקן את שכני הרחוב, בחרו המדינות לבצע שיפוץ יסודי לביתם הפרטי - ובמקביל, לבנות גדר הפרדה ברורה מפני שכנים לא רצויים.
הבתים ששופצו הפכו מפוארים ומשגשגים.
כך למשל, הבית הפולני – לאחר עליית מפלגת הימין "החוק והצדק" הפך לכלכלה החמישית בגודלה באיחוד, ביסס צבא חזק שמבטיח את יציבותו, והציג נתוני צמיחה מרשימים יותר מכל מדינה פוסט-סובייטית בעבר.
בהונגריה, עשור של שגשוג החל לאחר נפילת המפלגה הסוציאליסטית, עם עלייתו של "הדיקטטור" ויקטור אורבאן. "הדיקטטור", אשר לכאורה שולט ביד רמה, מאפשר למשקיעים כמו ג'ורג' סורוס וגורמים נוספים מהאיחוד האירופי לממן הפגנות התנגדות בתוך מדינתו. במקביל, ראש עיריית בודפשט יכל לצאת בגלוי נגדו ולהיבחר מחדש בבחירות דמוקרטיות. כל זאת בזמן שהציבור ההונגרי מדורג כאחד המרוצים ביותר בעולם מהמרחב הציבורי במדינתו.
גם בפולין, גורמים גלובליסטיים ניסו לצייר את המדינה כדיקטטורה דכאנית, בעוד הציבור הפולני בחר שוב ושוב בממשלות שהפכו את מדינתו למעצמה אזורית. אפילו בבחירות האחרונות, בהן עלתה לשלטון מפלגת המרכז, הימין עדיין זכה ברוב הקולות, אך לא הצליח להרכיב קואליציה.
דבר זה אינו שונה מהמתרחש בהונגריה, שם מפלגה ניאו-נאצית מוצהרת יצרה ברית עם מפלגת השמאל המרכזית במטרה להפיל את ראש הממשלה, ויקטור אורבאן.
ובמציאות שבה העם נהנה מהרפורמות שהחזירו את הזהות השמרנית והדתית למרחב הציבורי, לאליטות נותרה ברירה אחת - לאחד כוחות כנגד הריבון.
מערכות המשפט הופכות למוקדי הכוח המרכזיים של שומרי הסף ה”נאורים”, שחותרים להמשיך במסע שלהם לערעור הציוויליזציה המערבית - זו שהביאה אותם עד הלום. במשנתם החסרת משמעות, הם נאחזים במהפכה המתמדת ובמלחמות הדיכוי נגד השלטון הנבחר.
לאחר המלחמות ההיברידיות בראשית המאה, עברה האליטה לממן ולייצר מלחמות תקשורת שנועדו לצייר את הריבון כדיקטטור, ואת הדיפ-סטייט כמגן הדמוקרטיה.
המחאות הקפלניסטיות הן תמצית התעמולה הפרוגרסיבית. בדיוק כפי שהאיחוד היה גאה לראות. ואולי, בסופו של דבר, יתברר גם שהוא לא רק גאה…
אך עד שתנצח המציאות, זו שלוחמי "הדמוקרטיה" נאבקים בכל כוחם בה, ועד שהמיעוט השפל של השקמה יתפוגג, נצטרך לזכור מה קורה לחבריהם באירופה, ומה גורלם של אלו הנאבקים בתמצית קיומם.
