פולין: כשהפרופגנדה הפרוגרסיבית פוגשת את המציאות

בשנת 1999, מספר מנהיגי תנועת סטודנטים סרבית נפגשו עם נציגים אמריקאים במלון בבודפשט, בפרופיל חשאי, במטרה לתכנן אסטרטגיה להפלת נשיא סרביה סלובודן מילושביץ' בבחירות של שנת 2000. הפגישה הייתה חלק ממאמץ מערכתי כלל אמריקאי, שהתבסס על עקרונות הלוחמה ההיברידית שגובשו על ידי החוקר ג'ין שארפ, שלושים שנה קודם לכן. שארפ זכה להכרה מיוחדת בשנות ה-90, כאשר ממשלות וארגונים מערביים החלו ליישם את תורתו להפלת משטרים לא שימוש בכוח צבאי ישיר. שארפ גרס כי משטרים מתקיימים בזכות תמיכת מוסדות מרכזיים - צבא, כלכלה ותקשורת. ולכן, כדי להפילם, אין הכרח במאבק אלים. במקום זאת, הוא הציע "פירוק שיטתי של מקורות הכוח", דרך שביתות, סרבנות, דה לגיטימציה של הממשל והפעלת לחץ ציבורי מתמשך. חלק מהשביתות, שנועדו לערער את הסדר החברתי ולהוביל לעימות חזיתי, עשויות לשיטתו לכלול גם הפרות משמעותיות של חוקי המרחב הציבורי.

במהלך שנות ה-90, תורתו אומצה על ידי ממשלות מערביות, ארגוני אופוזיציה וקרנות פרטיות שסייעו ליישום שיטתי של המלחמה ההיברידית במדינות כמו סרביה, גאורגיה ואוקראינה. במקרה של סרביה, ארגוני אופוזיציה כמו “אוטפור” השתמשו בטכניקות של שארפ, תוך שימוש בסמלים ויזואליים, לוחמה פסיכולוגית נגד המשטר, והפעלת לחץ בינלאומי, מה שהוביל להפלת מילושביץ' בשנת 2000.

ההפיכות במדינות נתפסו כמוסריות ולגיטימיות גם כאשר לא שלט בהן רודן אכזר, אלא משטרים נורמטיביים שלא התיישרו עם הפעולה האמריקאית. דוגמה בולטת לכך היא אוקראינה, שבה יושמה האסטרטגיה בגלוי, לצד מקרים נוספים שבהם הופעלה מאחורי הקלעים.

ההפיכה ההיברידית של שנות ה-2000 היוותה בסיס יציב להפיכות התקשורתיות של שנות ה-20.

מדינות שבהן העם בחר במנהיג לאומני ונוקשה על פני בובה מבריסל מספקות חומר מצוין לפרופגנדה פרוגרסיבית, המעלימה לחלוטין את המציאות שבשטח ומציירת אותן כגיהינום. כך למשל, הלוחמים ההיברידיים של קפלן קראו בתחילת מאבקם קריאות כמו “כאן זה לא פולין”, ורגעים ספורים לאחר מכן התלוננו על יוקר המחיה ועל מונופוליזם. מבלי להבין שמאז עליית הימין הלאומני, טיפול ההלם הכלכלי, סגירת הגבולות והמיליטריזציה השקולה הפכו את פולין לכלכלה החמישית בגודלה באיחוד האירופי ולמדינה מובילה בכל תחומי החברה.

כי הרי, תחת המשקפת הפרוגרסיבית – הכול נראה אדום.

כזה הוא המקרה של פולין. מיקרו קוסמוס של הפרופגנדה הפרוגרסיבית

לאחר נפילת הגוש הסובייטי, מדינות רבות זכו לפריחה מחודשת תחת ההגמוניה האמריקאית. מהצד השני, החורים שנוצרו בעולם החד-קוטבי אפשרו לכלכלות רבות להימשך לעבר בייג'ין, בעוד שכרוני קפיטליזם הרוסי ביסס אופוזיציה יציבה מול נאט"ו, בדיוק בזמן שארה"ב ביצעה שגיאות קריטיות בזירה הבינלאומית. התקדמות נאט"ו מזרחה תוך התעלמות ממוסקבה, השקעת משאבים בלתי פרופורציונלית במאבק בטרור האסלאמי, ושורה של טעויות אסטרטגיות נוספות. מנגד, סין שאינה מאוימת צבאית על ידי יפן המשגשגת החלה לחוש כיצד היא נכנסת למלכודת ימית מכל עבריה.

סופו של עידן הפאקס אמריקנה לא הגיע כרעם ביום בהיר, הוא היה תולדה של תהליכים טבעיים שהתרחשו במקביל ברחבי העולם - או ליתר דיוק, תוצאה של כוחות חדשים ישנים שנוצרו על חשבונו. במקום עולם חד-קוטבי, קלינטון התווה את הדרך לאיום רב זירתי, ומדינות רבות נאלצו לבחור צד. מסחר ושיתופי פעולה עם יריבות המערב הפכו לבלתי מתקבלים על הדעת עבור מי ששאפו להישאר בברית האמריקאית, והאיחוד האירופי התגייס מתוך אינטרס ברור למנוע את אפשרות של בדלנות האמריקאית אל מול מוסקבה.

באמצע כל הכאוס הרב-קוטבי הזה, מדינה אחת, הממוקמת בנקודה אסטרטגית חשובה, הצליחה לנצל את המערכת הקפיטליסטית טוב יותר מכולן - והתנהלה בזירה הגיאופוליטית באופן שונה ומלומד יותר מכולן.

מנופי הלחץ של פולין על מדינות האיחוד האירופי הם מהחזקים ביותר בארגון. המדינה גובלת בשתי "רוסיות" – בלארוס ומובלעת קלינינגרד – ומשתפת גבול של 535 קילומטרים עם אוקראינה. בין אוקראינה לסלובקיה מתנשאים הרי הקרפטים, בעוד שבצפון משתרע גבול מישורי עם בנות בריתה, ליטא ולטביה. בצידה המערבי נמצא אחד הגבולות החשובים ביותר באירופה, כאשר גרמניה, שכנתה, מהווה יעד לכ-25% מהייצוא הפולני. גישה ישירה לים הבלטי, לצד נהרות מרכזיים כמו הוויסלה, האודר, הווארטה והבוג, מספקים תחבורת פנים נוחה, שינוע מסחרי רחב היקף ומקורות מים חיוניים לחקלאות בעלת פוטנציאל גבוה.

מעבר לנתוני הצמיחה המרשימים מאז המעבר לכלכלה חופשית, בולטים במיוחד הם הקצאת המשאבים.

שיעור האבטלה בפולין נמוך במיוחד (3%), התמ"ג הנומינלי שלה הוא החמישי בגודלו באיחוד, ותקציב הביטחון שלה מהווה כ-4% מהתמ"ג - מה שמאפשר לה להחזיק את הצבא הגדול ביותר ביבשת, עם כ-200,000 חיילים.

צריכה פרטית לנפש: דרום קוריאה מול פולין (1990–2023).

אך פולין של 2025 אינה רק עוד סיפור הצלחה של מדינה פוסט-סובייטית, שאפשר להציג כהוכחה לניצחון העולם החופשי על הקומוניזם. היא הפכה לשחקן שמאתגר את הסדר האירופי הקיים ומעלה שאלות קריטיות שעשויות לקבוע את גורל המערב כולו.

בסוף שנות ה-80, פולין ניצבה על סף קריסה כלכלית. הכלכלה הריכוזית שהותירה אחריה הביאה לחוב עצום, אינפלציה משתוללת ותשתיות מקרטעות. עם נפילת הקומוניזם, הממשלה החדשה בראשות טדאוש מזובייצקי, בהובלת השר הכלכלי לשק בלצרוביץ', אימצה גישה רדיקלית של "טיפול בהלם" – מעבר חד ומהיר לכלכלת שוק חופשי, שהתבסס על הפרטה רחבה, ביטול סובסידיות והסרת פיקוח על מחירים ושערי מטבע.

בעוד מדינות רבות במזרח אירופה ניסו לעבור בהדרגה לכלכלה חופשית, פולין פעלה באגרסיביות וללא שלבי ביניים. חרף הכאוס הראשוני, התוצאות היו מרשימות: השקעות זרות זרמו למדינה, הצמיחה התחדשה, ופולין הפכה למודל של מעבר מוצלח מקומוניזם לקפיטליזם. הצטרפותה לאיחוד האירופי בשנת 2004 נתנה דחיפה נוספת לכלכלה, וכיום היא ניצבת כמשק החמישי בגודלו באיחוד, עם שיעור אבטלה נמוך וצמיחה שנתית יציבה.

לאחר השינוי הכלכלי המהיר של תחילת שנות ה-90, פולין צמחה בקצב מסחרר והפכה לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של המעבר מקומוניזם לקפיטליזם. אך הצמיחה הזו לא התרחשה בחלל ריק.

כל שלב בהתפתחות הכלכלית של פולין לווה במהפכים פוליטיים, במאבקי כוח מול האיחוד ובוויכוחים פנימיים על זהותה של המדינה.

בשנות ה-90, הפוליטיקה הפולנית נשלטה עדיין בידי מפלגות שהשתייכו למסגרת הישנה. מפלגות השמאל מרכז הצליחו לשמור על השפעה משמעותית לאורך רוב העשור, אך בהדרגה כוחן התערער. הימין הפולני התחזק, הציבור הלאומני הקתולי תפס נפח גדול וגדול יותר בפוליטיקה המדינית, ואופוזיציה ללאומנים הורכבה בעיקר ממפלגות מרכז-ימין שתמכו בשוק החופשי, אך היו חיוביים יותר ביחסים עם האיחוד האירופי.

ב-2005 התחולל מהפך פוליטי: מפלגת "החוק והצדק" בראשות האחים קצ'ינסקי זכתה בבחירות, כשהיא מציגה מדול שמרני חזק יותר, ונחושה להמשיך לחזק את הצבא. אף שממשלתם לא האריכה ימים, הם הניחו את היסודות לשינוי הדרמטי ביותר בפולין מאז נפילת הקומוניזם.

ב-2007 עלתה לשלטון מפלגת "המצע האזרחי", מפלגת מרכז-ימין בראשות דונלד טוסק. טוסק ביקש לנווט את פולין בדרך מתונה יותר: חיזוק הכלכלה החופשית, שמירה על יחסים טובים עם האיחוד האירופי וריכוך המתחים הפנימיים. במשך קרוב לעשור, פולין צמחה והחלה להיתפס כמודל ליברלי במזרח אירופה, כאשר היא שומרת על חקיקה נוקשה כלפי מהגרים.

בעשור השני של המאה ה-21, פולין החלה להיסדק מבפנים. הכלכלה אמנם שגשגה, אך השיח הציבורי הלך והקצין. מצד אחד עמדו הכוחות שתמכו בפתיחות מערבית והפשעותיה של בריסל שדרשו - זכויות להט"ב, פמיניזם רדיקלי, חופש תקשורתי מוחלט וחוקה שנוגדת את המוסר הדתי. מנגד, גל שמרני שהרגיש שהמדינה מאבדת את זהותה הקתולית והלאומית. רבים בפולין חשו שבריסל מכתיבה ערכים שאינם שלהם, שהגלובליזציה מאיימת על הפרנסה המקומית, ושמדיניות ההגירה האירופית עלולה לשנות את המדינה ולהוביל לאסון.

ב-2015, הימין השמרני הלאומני חזר. מפלגת "החוק והצדק", הפעם בהנהגת ירוסלב קצ'ינסקי עם אנדז'יי דודה כנשיא, לא בזבזה זמן. הממשלה החדשה פעלה במהירות לשינוי המערכת עם רפורמות מקיפות: היא צמצמה את סמכויות בתי המשפט, מינתה אנשים לכלי התקשורת הציבוריים, הגבילה את חופש הביטוי הפוליטי שנגד לתפיסתה השמרנית והעבירה רפורמות שהקשו על זכויות הלהט"ב. פולין הפכה למדינה הראשונה באיחוד שלא מכירה בנישואים חד-מיניים, נאסרו הפגנות גאווה במספר ערים, והחוקים סביב הפלות הוקשחו משמעותית.

בזירה הבינלאומית, פולין תחת שלטון "החוק והצדק" הפכה לשחקן עצמאי יותר: היא התנגדה נחרצות למדיניות ההגירה של האיחוד האירופי, סירבה לקבל פליטים מוסלמים ודרשה מדיניות נוקשה יותר מול רוסיה. כאשר פרצה מלחמת אוקראינה, פולין הייתה הראשונה שקיבלה פליטים אוקראינים והראשונה שסיפקה תמיכה צבאית, אך במקביל ניצלה את המשבר כדי ללחוץ על האיחוד האירופי להגדיל את הסיוע הכלכלי והביטחוני שהיא מקבלת.

אבל גם בתוך פולין החלו להצטבר מתחים. הכלכלה, שבעבר הייתה מנוע צמיחה בלתי פוסק, החלה להיתקל בקשיים: האינפלציה עלתה, ההשקעות הזרות האטו, והעימות עם בריסל השפיע על קצב קבלת הסיוע מהאיחוד. בפולין עצמה החלה עייפות מסוימת משלטון. אזרחים רבים שניזונו מתקשורת זרה החלו לחשוב באופן שונה על הממשלה הפולנית. הציבור הפולני עמד בפני בחירות קריטיות ב-2023.

בספטמבר 2023, כל העיניים באירופה היו נשואות לקלפיות הפולניות.

לאחר שמונה שנים של שלטון מפלגת "החוק והצדק", המדינה עמדה בפני הכרעה משמעותית. הברית בין ורשה לבריסל הייתה על סף קרע, מערכת המשפט עברה שינויים דרמטיים שהובילו לביקורת חריפה מצד מוסדות האיחוד האירופי, והמדינה חוותה מתחים חסרי תקדים סביב סוגיות שלטון החוק, חופש העיתונות וזכויות הפרט.

האיחוד ראה בהמשך שלטון "החוק והצדק" איום ישיר על יציבותו. לכן, גם בבריסל וגם בבירות מערביות אחרות, ניתנה תשומת לב חסרת תקדים לבחירות שיכריעו האם המדינה תמשיך במסלול העימותים, או שתחזור לשיתוף פעולה מלא.

שיטת הבחירות בפולין

פולין היא רפובליקה פרלמנטרית-נשיאותית, שבה הנשיא נבחר ישירות על ידי העם, בעוד שהפרלמנט “הסיים” אחראי על הרכבת הממשלה. הבחירות לפרלמנט מתקיימות אחת לארבע שנים, ומבוססות על שיטת הייצוג היחסי.

הסיים מורכב מ-460 מושבים, המחולקים על פי מחוזות בחירה. מפלגה חייבת לעבור את אחוז החסימה (5% למפלגות בודדות, 8% לקואליציות) כדי לזכות במנדטים. משמעות הדבר היא שהמפלגה הגדולה ביותר אינה בהכרח זו שמקימה את הממשלה, אלא הקואליציה המחזיקה ברוב הפרלמנטרי.

הבחירות של 2023 היו מהדרמטיות ביותר בתולדות פולין. מפלגת "החוק והצדק", בהנהגת ירוסלב קצ’ינסקי וראש הממשלה מתאוש מורבייצקי, נאבקה לשמר את שלטונה בכל מחיר. על פי טענות: הממשלה ניצלה את התקשורת הממלכתית לצורך קמפיין אגרסיבי, הציגה את האופוזיציה כ"סוכני האיחוד" ו”מחריבי הלאום הפולני”. הקו של הקמפיין השמרני הדגיש עמדות לאומניות, במיוחד בנושאי הגירה ויחסי פולין עם האיחוד האירופי.

האופוזיציה, בהובלת "המצע האזרחי" של דונלד טוסק, יחד עם מפלגות המרכז והשמאל, התמקדה בהבטחות לשיקום שלטון החוק, החזרת פולין למסלול האירופי והגנה על חירויות הפרט.

לא פחות מאשר מהפך

כבר עם פתיחת הקלפיות התברר שהציבור הפולני שינה את עמדותיו כלפי "החוק והצדק".

אמנם המפלגה השלטת נותרה הגדולה ביותר עם 35.4% מהקולות (194 מושבים), אך היא איבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה.

מנגד, גוש האופוזיציה - שכלל את "המצע האזרחי" של טוסק, מפללת "הברית השלישית" ומפלגת "השמאל" הצליחו להשיג 248 מושבים, רוב ברור שהוביל להקמת ממשלה חדשה בראשות טוסק.

מדוע "החוק והצדק" נכשל?

1. המתחים עם האיחוד האירופי – במשך שנים, ממשלת "החוק והצדק" התעמתה עם בריסל בנושאים כמו מערכת המשפט, זכויות הפרט וחופש התקשורת. הקפאת מיליארדי יורו של סיוע אירופי פגעה בכלכלה הפולנית והגבירה את אי-שביעות הרצון הציבורית. הקמפיין המסיבי כנגד המפלגה הלאומנית חלחל עמוק גם לציבור המקומי.
2. כלכלה מאתגרת – עליית מחירים, חשש מהאטה כלכלית ובעיות בהחזרי חובות הכבידו על המעמד הבינוני והנמוך, שנפגע במיוחד ממשבר האנרגיה העולמי.
3. שיעור הצבעה גבוה – 74% מבעלי זכות הבחירה הגיעו להצביע, שיעור מהגבוהים בהיסטוריה של פולין. נתון זה פעל לטובת האופוזיציה, שגייסה מצביעים שהתנגדו לשלטון הימין השמרני.
4. מאבקי כוח פנימיים – גם בתוך מחנה הימין התגלעו חילוקי דעות, במיוחד עם עליית מפלגת "הקונפדרציה" שהציגה עמדות ימניות יותר, ובכך פיצלה את קולות הימין והחלישה את "החוק והצדק".

הנשיא: המכשול האחרון בפני טוסק

למרות המהפך בפרלמנט, גורם משמעותי נותר נאמן למחנה השמרני – הנשיא אנדז’יי דודה, חבר המפלגה "החוק והצדק".

לדודה סמכויות נרחבות, כולל זכות וטו על חקיקה, והוא מהווה מכשול משמעותי בפני הממשלה החדשה של טוסק.

דודה כבר הצהיר כי לא יאפשר רפורמות רדיקליות שעלולות לפגוע בערכים המסורתיים שקידמה הממשלה היוצאת. בפועל, הוא החל להשתמש בסמכותו לעכב מהלכים מרכזיים של הממשלה החדשה.

אך הקרב על הגעפילטע עדיין לא הוכרע. במאי 2025 יתקיימו הבחירות לנשיאות, והן עשויות לשנות את מאזן הכוחות במדינה. האופוזיציה תנסה להביא לניצחון מועמד פרו-אירופי, בעוד שהימין השמרני יילחם לשמור על עמדת הכוח האחרונה שנותרה לו.

האם פולין תשלים את מהפך השלטון, או שהימין השמרני יצליח לבלום את המגמה? הבחירות הקרובות יקבעו את עתיד המדינה לשנים הבאות.