סופה של הדמוקרטיה הרומנית
לאורך כל שנותיו של האיחוד האירופי, מימי דה גול וקוהל, דרך ז’אק שיראק ואנגלה מרקל, ועד מקרון ומרץ של ימינו, הדאיג את איחוד מדינות היבשת דבר אחד יותר מכל.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שאפה היבשת, שנשאה על גבה את חוויות מאבקי הכוחות, לייצר שקט תעשייתי וליצור תלות כלכלית שתוביל ל”קץ ההיסטוריה” הפוקויאמי, שכולו יעמוד על בסיס גיאו-כלכלי. יותר מכל איום סובייטי, שגרם לארצות הברית להישאר מעורבת ולא לחזור לעמדתה הבדלנית שלפני המלחמה, הטריד את ראשי האיחוד החשש שמא יקרה לתושביו בדיוק מה שהחל להתרחש מאחורי החומה בברלין.
הטשטוש האידיאולוגי ומחיקת הלאומיות שנדרשו האירופיים לבצע לא התבטאו רק באיחוד מכסים ובבריתות ביטחוניות - הם בראש ובראשונה התבטאו בטשטוש הזהות הלאומית. כאשר אזרחי בוקרשט הלאומנים יוצאים בימים אלו לרחובות למען שליט ארדואני פוטנציאלי שיחזיר את העצמאות לרומניה, הם לא עושים זאת מתוך סלידה מערכי הדמוקרטיה או מלאומנות מסוכנת, אלא מתוך רצון עז לעצור את טשטוש הלאום הרומני, שלדבריהם סופו הטבעי יהיה לקרוס - בדיוק כפי שקרה לדיקטטורה שקדמה לו.
אחת התיאוריות המעניינות שצמחו בתקופת העולם החד-קוטבי של פוקויאמה, הייתה שייכת לעיתונאי תומאס פרידמן. פרידמן טען כי שתי מדינות שמחזיקות סניפי מקדונלד’ס - ומשתייכות כנראה לגלובליזציה - לא יימצאו אינטרס למלחמה זו בזו. לפרידמן הצטרפו רבים וטובים שטענו כי זהו עידן השלום הנצחי, ושמכאן הליברליזם יוביל לשגשוג. רכבת הקץ של העולם החד קוטבי התקדמה במהירות רבה במסדרונות האקדמיה - עד להתפוצצותה במלחמה בגאורגיה תשע שנים לאחר מכן.
התפיסה המערבית שליוותה גם את הנשיא קלינטון, בעת כניסתו לנעליו העצומות של בוש האב, הייתה זהה להלך הרוח המערבי בכללותו: התפיסה טענה כי רווחה כלכלית ושגשוג חומרי יובילו בסופו של דבר לניצחון המערב על אויביו, לא משנה מי ואיך. לתפיסתם, בוודאי לאחר הנפילה הסובייטית, התהליך קיבל אישור סופי וכעת צריך רק לגדר סיכונים בעולם. כך גם ראו האמריקאים את מדיניות החוץ כלפי סין - הרי זה ברור שסופה של המדינה ליפול לזרועות הגלובליזציה. אלא שהמפלגה הקומוניסטית, שהבטיחה רווחה חומרית לתושביה כאשר הדבר היה לרוחה, וקיימה איימה וריכוז כאשר חשה בצורך לשינוי גישה, גרמה לגוש המערבי לחשוב מחדש על מניעי אויביו ותפסה אותו במערומיו.
מסתבר כי במערכת הזו – זו שהייתה אמורה הייתה לשים סוף למלחמות הגדולות ולהצעיד את העולם לעידן של שגשוג וסיום הזוועות - ישנם לא מעט חורים, או שיותר נכון יהיה לומר - ישנם לא מעט מכרסמים פנימיים.
המערכת האירופית של האיחוד, בדיוק כמו זו שאיימה עליה עד שנת 1991, נשענת גם היא על פירוק הלאומיות. בנוסף לשינוי הלאומי, האיחוד מבוסס כולו על יצירת תמריצים חומריים, ודיכוי מניעים אידיאולוגיים שאינם מתיישרים עם ההומו אקונומיקוס המערבי שהאיחוד מתיימר ליצור.
במאמר זה לא אנסה לגעת בכל חוליי האיחוד האירופי - זו משימה מורכבת לספר עב כרס ובעל מספר כרכים. בשורות אלו ארצה להתמקד דווקא בשתי תופעות שנוגעות לימינו, ושברגע זה ממש גורמות לכאוס מטורף ברומניה.
בשביל להבין את עומק הטירוף בבוקרשט, צריך להבין את המבנה הפוליטי של רומניה.
מערכת הבחירות ברומניה היא מערכת פרלמנטרית למחצה, בה הנשיא נבחר ישירות על ידי העם, בעוד שהפרלמנט נבחר בבחירות יחסיות. הבחירות לנשיאות מתקיימות אחת לחמש שנים, ובמידה שאף מועמד אינו זוכה ברוב מוחלט בסיבוב הראשון, מתקיים סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים. הנשיא הנבחר ממנה את ראש הממשלה, אשר זקוק לאישור הפרלמנט כדי להיכנס לתפקידו.
במקביל, הבחירות לפרלמנט מתקיימות אחת לארבע שנים, ובהן נבחרים חברי שני הבתים: בית הנבחרים והסנאט. שיטת הבחירות הפרלמנטריות מבוססת על הצבעה יחסית, שבה מפלגות צריכות לעבור את אחוז החסימה (5%) כדי להיכנס לפרלמנט. בשל ריבוי המפלגות והשסעים הפוליטיים במדינה, הממשלות מורכבות לרוב מקואליציות שבריריות.
רומניה, שהצטרפה לאיחוד האירופי ב-1 בינואר 2007, עברה תהליך ארוך ורב תהפוכות בדרך להצטרפות, שכלל רפורמות כלכליות, פוליטיות ומשפטיות מקיפות. לאחר נפילת משטרו של ניקולאה צ’אושסקו במהפכת 1989, המדינה נכנסה לתקופה של מעבר כואב מדיקטטורה קומוניסטית לכלכלה חופשית ולדמוקרטיה רב-מפלגתית. במהלך שנות ה-90, תחת שלטונם של הנשיאים יון איליאסקו (1989–1996, 2000–2004) ואמיל קונסטנטינסקו (1996–2000), רומניה חוותה חוסר יציבות פוליטית, משברים כלכליים ושחיתות עמוקה, שעיכבו את התקדמותה לעבר מערב אירופה.
רק בתחילת שנות ה-2000, עם בחירתו של טראיאן בססקו לנשיאות (2004–2014) והאצת הרפורמות, הצליחה המדינה לעמוד בתנאי הסף של האיחוד האירופי, שכללו חיזוק מערכת המשפט, הגברת המאבק בשחיתות ושיפור זכויות האדם.
הצטרפות רומניה לאיחוד לוותה בוויכוחים סוערים בתוך המדינה. מהצד האופטימי, תומכי ההצטרפות - בעיקר האליטות, ראו בכך הזדמנות לשיפור הכלכלה, למשיכת השקעות זרות ולחיזוק שלטון החוק. מהצד השני, חלקים נרחבים באוכלוסייה, במיוחד באזורים הכפריים והמתועשים לשעבר, חששו שהגלובליזציה והסטנדרטים האירופיים יפגעו בתעשיות המקומיות, יעמיקו את הפערים החברתיים ויעבירו את המנדט של המדינה לבריסל. חשש נוסף היה מפני הגירת עובדים רומנים למערב אירופה - תרחיש שהתממש בפועל, עם עזיבתם של מיליוני אזרחים לחיפוש עבודה במדינות כמו איטליה, ספרד וגרמניה.
למרות ההבטחות לשגשוג כלכלי, רומניה נותרה אחת המדינות העניות והפחות מפותחות באיחוד, עם בעיות מבניות של שחיתות, עוני ופערים חברתיים עמוקים. לאורך השנים, הסנטימנט האנטי-אירופי במדינה עלה וירד בהתאם למצבה הכלכלי ולמתח בין ממשלות ימין לבין בריסל. הדילמות של רומניה ביחס לאיחוד משקפות את הקונפליקט העמוק שבין שאיפה לריבונות לאומית לבין הרצון להשתייך למערב - קונפליקט שממשיך לעצב את הפוליטיקה הרומנית גם כיום.
בבחירות לנשיאות רומניה שנערכו ב-24 בנובמבר 2024, הפתיע מועמד הימין, קין גל’ורג’סקו, כשזכה ב-22% מהקולות - הרבה מעבר לתחזיות הסקרים שהעניקו לו כ-5% בלבד. ג’ורג’סקו, הידוע בביקורתו על נאט”ו ועל הסיוע לאוקראינה, ניהל קמפיין שהתבסס בעיקר על סרטוני טיקטוק, מה שהווה כר פורה לחשדות של התערבות רוסית.
בסיבוב השני, שהיה אמור להתקיים ב-8 בדצמבר 2024, היה ג’ורג’סקו צפוי להתמודד מול אלנה לסקוני, מועמדת פרו-אירופית ותומכת נאט”ו מובהקת. לפי הסקרים, ג’ורג’סקו היה המוביל הברור במרוץ. גל הלאומנות והשחיקה מהאיחוד שתף את רומניה וניבא הצלחה חסרת תקדים בבחירות הקרובות. אך בעקבות חשדות למעורבות רוסית בקמפיין של ג’ורג’סקו, הורה בית המשפט ברומניה על ביטול תוצאות הסיבוב הראשון ודחיית הסיבוב השני.
בפברואר 2025, ועדת הבחירות המרכזית פסלה את מועמדותו של המועמד הימני בבחירות החוזרות, בטענה למעורבות זרה בקמפיין שלו - בעיקר דרך רשת הטיקטוק. ההחלטה הובילה למהומות בבוקרשט, בהן תומכיו יצאו לרחובות בדרישה לבטל את הפסילה ולהילחם כנגד אלו שלטענתם שולטים במדינה.
ההליך הזה ברומניה, שנפלה לזרועות "הדיפ סטייט”, כפי שהתקשורת השמרנית נוטה להזכיר שם, הוא דוגמה מצוינת למגמה הגדולה שמתרחשת באיחוד האירופי.
מאז עלייתו של טראמפ, שהתבטא השבוע בצורה החריפה ביותר נגד האיחוד האירופי, כשהאשים אותו שכל תכליתו לנצל את ארצות הברית, אוכלוסיות רבות באיחוד, שסובלות מהתערבותו הנוקשה והחד-צדדית של הארגון, זיהו בטראמפ פרטנר מושלם לביצוע שינוי. הכעס על ניצול המכסים והמחסור בתקציבי הביטחון, שמהווים חלק חשוב במדיניות של טראמפ, המשיך באירופה לכעס כלפי השתקה דיקטטורית ושנאה רוסית חסרת תוקף מצד האליטות.
הרי האיום האמיתי על הארגון טמון בשני גורמים מרכזיים, כפי שהזכרתי: הבדלנות האמריקאית ועליית הלאומנות מתוך אזרחי האיחוד עצמו.
שני התהליכים הללו נראים כעת בלתי נמנעים.
המיקוד האמריקאי בים סין הדרומי, הדיכוי האירופי של לאומנות מדינות הבלקן באיחוד, ולקינוח - התלות האירופית במעצמה המערבית, מהווים כר פורה לפיצוץ קיצוני.
חשוב לזכור שהטענות כיום ברומניה, שתומכות באליטה הפוסלת, אינן טענות דיקטטוריות. בדיוק כמו אצלנו, מדובר ב"דמוקרטיה נלחמת".
מבחינתם, המלחמה בשמרנים נתפסת כמלחמה על הבית, נגד כוחות הרשע. הנימוקים שלהם, כפי שמצאנו גם אצלנו, זהים. ג'ורג'סקו נפסל בגלל קמפיין טיקטוק, טראמפ מוקצה בגלל קשרים עם רוסיה, וגרמניה השפויה תומכת בהגירה כי המתנגדים לכך נתפסים כ"נאצים" - ועוד ועוד ועוד.
החוט המקשר הוא אחיזה בנקודה מומצאת, לעיתים שולית, והפיכתה לבעיה מרכזית חסרת כל מגבלות מוסריות במלחמה.
אצלנו זה היה הקורונה, לאחר מכן "הפיכה משפטית", וכעת מדובר בחטופים. האמצעים משתנים, האנשים הולכים, אך המטרה לעולם נשארת זהה: עולם ישן עד היסוד נחריבה.
